מאיר אריאל, לדעתי אחת הזמרים והמשוררים היותר טובים שהיו כאן במונולוג מדהים על "נורמליות".
ההגדרה הפשטנית של מי הוא נורמלי היא – מי שפועל כמו הנורמה, זאת אומרת מי שפועל כמו כולם. השאלה הטבעית היא האם כולם פועלים באופן נורמאלי? הם זה נורמלי לעבוד כל יום במקום עבודה משעמם? האם זה נורמלי לקנות מעבר ליכולת ולהשתעבד לחובות?
אם תשאלו את המעסיק שלכם התשובה תהיה בוודאי שזה נורמלי, הוא מרוויח העיקרי מכך. אבל במבט מהחוץ כנראה שזה ממש לא נורמלי אם ניקח בחשבון שאתם חיים בממוצע 80 שנה מתוכם אתם בעלי זכות בחירה עצמאית כ50- 60 שנה (תלוי כמה חייתם ומתי קיבלתם את הפרקינסון או איזו צרה אחרת) ועדין בחרתם לעשות את מה שמצפים מכם, להיות נורמלים.
"נורמלים" יודעים לזהות מצוין אחד את השני בדיוק שכמו ש"לא נורמלים" יודעים לזהות אחד את השני בוודאות. במחקר ישן הכניסו סטודנטים לבתי משוגעים והנחו אותם להתחזות למשוגעים, בזמן שצוות המוסדות הפסיכיאטרים אפיין אותם כל אחד על פי הפתולוגיה אותה הוא הציג. החוסים, כלומר המשוגעים, במקום ידעו בוודאות שמדובר במתחזים.
אבל מאיר אריאל היה "לא נורמלי" כלומר רק לא נורמלי שכזה יכול להיות כל כך יצירתי עד שיהפוך להיות חלק מפנתאון היוצרים של מדינת ישראל. וגם כשהוא מספר את מונולוג האישפוז שלו ברור לכם בוודאות מי הלא נורמלי בסיפור הזה וזה לא מאיר.
הנורמה שוחקת את הנשמה, הפעולה בתוך תבנית קבועה לא מאפשרת לכם לפתח את היכולות האמיתיות שלכם.
כנראה שאתם זקוקים להיות מידי פעם "לא נורמלים" אם אתם רוצים להצליח ולפרוץ את המעגל שבו אתם תקועים.
