המאמר הזה מבוסס על סוגיה שמטרידה את האנושות מראשיתה מהו מקור התחלת הדברים? מהיכן הכל התחיל? הפילוסופים עוסקים בהסוגיה וכך גם אנשי הדת. המאמר הזה מביא את נקודת ההשקפה שלי לנושא מאחר ויש קשר ישיר בין המהות לבין הנפש. השאלה "מהיכן הכל התחיל?" קודמת לשאלה "למהו מהות הקיום?" אם נדע את התשובה שאר הסוגיות האנושיות יפתרו מעצמן, לכאורה 🙂
לפני שהעליתי את המאמר על הכתב הלכתי להתייעץ בנושא עם פילוסוף הבית על מנת לאושש את הרעיון* ועל מנת שיפנה אותי למקורות פילוסופיים שדנו בסוגיה. כמו בכל המאמרים הקודמים שלי המטרה של המאמר, גם אם היא מבוססת על תחומי ידע אחרים, בסופו של דבר היא להראות כיצד ההבנה של תהליכים מורכבים יותר הם הבסיס של הנפש שלנו והם אלו שגורמים לנו לפעול ומנחים אותנו. ההבנה של מורכבות התהליכים תפתח לכם צוהר למימדים ארציים יותר בתחומי השיווק, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה.

הטיעון הלוגי בדבר נקודת ההתחלה

הפילוסופיה עוסקת במשך אלפי שנים בחיפוש אחר הגורם הראשוני, אותה סיבה ראשונית ממנה התחיל הכל. התאולוגים הדתיים יקראו לסיבה הראשונית "אלוהים", הרציונליסטים יכנו אותה טבע, הפיזיקאים יקראו לה "המפץ הגדול", הפילוסופים "תורת ההכרה" (האופן בו אנחנו מבינים את העולם אלו הגישות השונות שדרכם אנחנו מנסים להבין את העולם לפי אסכולות שונות) וכו'.

הסיבה החשובה להבנת הראשוניות מתבססת על הצורך שלנו כבני אדם להבין את הסיבתיות של הקיום שלנו. אם נבין את נקודת ההתחלה נוכל למצוא את המשמעות האישית שלנו, ואם נוכל להבין את נקודת ההתחלה נוכל לדעת אם יש לנו את היכולת להבין כלל את העולם. במאמרי על ה"אושר" דנתי לעומק בהשפעות על הנפש שלנו כתוצאה מהתמודדות עם המוות ועם החיפוש אחר משמעות החיים.

המדע המודרני לא משאיר לנו מקום של ספק בדבר נקודת ההתחלה המכונה בשם "המפץ הגדול". כלומר הכל התחיל מנקודה אחת שאליה כל היקום נדחס וברגע אחד הוא פרץ והתחיל הקיום של היקום. לפני לא היה כלום, את לנקודת זמן הזו קראו "סינגולריות כבידתית" נקודה במרחב בה צפיפות החומר היא אינסופית. הרעיון אגב (לפי ויקיפדיה) עלה לראשונה אצל אבי סיפורי האימה אדגר אלן פו כך שלפיסיקאים אין בעלות על התחום. (לקריאה נוספת על "המפץ הגדול" בויקיפדיה).

מה היה לפני המפץ הגדול ומה גרם לו? 

את הרעיון הראשוני בדבר הבנת היקום אנו מייחסים לאפלטון, למרות שכנראה היה עיסוק מוקדם יותר ברעיונות האלו כבר במסורות שבעל פה לפי שהמחשבה הועלתה על הכתב. אני מניח שכבר נתקלתם באמונה העתיקה שהעולם מונח על גבי צב גדול, ולשאלה על מה מונח הצב הגדול… תקבלו תשובה – על עוד צב וכן הלאה.
אפלטון חילק את הבנת העולם לשני רכיבים "עולם הצורות"- האופן בו אנחנו מבינים את העולם אך ורק באמצעות השכל (לוגיקה), ו"עולם החושים" האופן בו אנחנו חווים את העולם באמצעות החושים שלנו (ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש (אגב, אפלטון מאוד אהב לחוות את העולם במישוש). טענתו המרכזית הייתה, שבאמצעות כלים אלו אנחנו יכולים להבין רק מה שמתאפשר לנו, ולעולם לא נוכל להבין את העולם בצורתו האמיתית – הוא כינה את זה אידאות, כלומר המחשבה שלנו בדבר הבנת העולם מתבססת אך ורק על מה שאנחנו יכולים לתפוס ואלו הם רק צלליות של האידאות שהן הדבר האמיתי, מה שאנו תופסים זה את הצללים שלהם. אנחנו לא יכולים להפוך אותן לגשמיות בגלל שאלו אידיאות טהורות.

הבא אחריו ותלמידו של אפלטון, אריסטו, שם את הבסיס לחשיבה המדעית – הוא טען שבאמצעות חשיבה לוגית נוכל להבין את העולם ורק באמצעותה. את רעיון הראשוניות הוא פתר באמצעות הטענה שהיקום שלנו נצחי ובלתי משתנה. כלומר ככה הוא היה תמיד וככה הוא יישאר, טענה שיש לה כשלים לוגיים. אבל תאוריה זו מהווה בסיס לתאוריה פיזיקאית מאוחרת יותר, המתנגדת למפץ הגדול ונקראת "תאוריית המצב היציב". התאוריה שלו גם התריסה את התאולוגים (פילוסופים שעוסקים בדת) דוגמת תומאס מאקווינאס שיצרו את הטיעון הקוסמולוגי טיעון המנסה להוכיח כי האלוהים הוא הסיבה למהות הדברים. כלומר בזמן שאריסטו העלה את הרעיון של נצחיות ללא הכוונה התאלוגים בחרו לקרוא להסבר הראשוני – אלוהים.

הטיעון התאולוגי לתחילת הקיום מורכב מהשלבים הבאים (מתוך ויקיפדיה):
1. דברים מסוימים נגרמים.
2. אין דבר היכול לגרום את עצמו.
3. על כן, כל דבר נגרם חייב להגרם על ידי משהו אחר.
4. לא ניתן למתוח שרשרת סיבתית באופן אינסופי לאחור.
5. מכיוון שכך, חייבת להיות סיבה ראשונית.
6. המילה "אל" משמעותה סיבה ראשונית שאינה נגרמת.
7. מכאן, שאלוהים קיים.

אצלנו היהודים הפתרון הוא פשוט. המהות היא האלוהים, שהוא ניצחי ואחיד ועל כן אין לערער עליה אלה רק לקבלה ולא לשאול שאלות. כלומר אי השאלה היא החזרה בתשובה, דרך קלה להתמודד עם בעיות**.
אבל אריסטו ממשיך את הטיעון שלו ונותן את הפרשנות שלו לתחילת הדברים בדמות ההסבר – מניע הבלתי מונע, תנועה קינטית – קינזיס. כלומר ה"אל" של אריסטו הוא מניע ראשוני שאין לו סיבתיות מלבד תכלית התנועה. אם לכל דבר בקיום שלנו יש סיבה ויש מסובב, הרי שהקיום שלנו מתבסס על תנועה ללא סיבה והיא התכלית הראשונית. הוא מפתח מעט את הרעיון של אפלטון שהנפש היא בתנועת עצמה וטוען שהשאיפה של כל הדברים הם להיות מושלמים כמו המניע הראשוני שהוא טהור ומושלם והנפש שהיא מונעת אינה יכולה להיות כזו.

כמה מאות שנים מאוחר יותר, הרעיון מתפתח אצל פילוסופים שונים, והרלוונטי לסיפורנו הוא הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה. תפיסתו בדבר הקיום מתבסס על רעיון ה"קנטוס" – שמדבר על רעיון של התמדה – שימור עצמי (אני מניח שמהמילה קינטי ומבוסס על הרעיון של אריסטו) לכל דבר בעולם יש התמדה ושימור עצמי שהם בבסיס מהותו וזהותו. כלומר יש לנו כאן חיבור בין ראשוני, בין הסיבה הראשונית לבין המהות הנפשית. כי לתפיסתו ,אם אנחנו מבינים שיש מהות ראשונית שמניעה את עצמה, הקנטוס" אנחנו רוצים לשאוף אליה. הסיבה החיצונית, האל, היא משפיעה לנו על הנפש, והיא גם שמונעת מאיתנו לחשוש מהמוות ,שכן אם יש גורם חיצוני לנו והוא קובע את המהות. הדינמיקה בין שני אלו מחייבים את האדם לעשות שימוש בכלי היחיד העומד לרשותו והוא האינטלקט שלטענתו השימוש בו הוא החופש של האדם.

הנחת העבודה התאורטית שלי

את הסקירה הפילוסופית הקצרה הזו העליתי על מנת לתת רקע שיאפשר להסביר את המחשבה האישית שלי בנושא. ההנחה היא (ואני מתנצל על הטיעונים הלוגיים הבאים אבל זה תרגיל במחשבה) שאין לנו גורם ראשוני אחד שהוא המקור והבסיס היחיד ליקום. הסיבה שאני מתנגד לרעיון של מוטיב ראשוני אחד נעוצה בעובדה שאם יש לנו רכיב אחד אז אנחנו נופלים לרעיון האלוהי.
הרעיון שיש יותר מרכיב אחד הוא לא חדש, עליו מתבססת הפיזיקה של החלקיקים.

הרעיון שאני מציג ואטען לגביו שלי שיש לנו 3 גורמים קובעים – שהם חומר, זמן, ותנועה. ובנוסף יש לנו שני גורמים נוספים, האחד חיצוני שהוא מרחב, והשני הוא תבונה.

הראשון הוא החומר – מבחינתנו זה יכול להיות חלקיק ראשוני, חומר בסיסי. כל זמן שהחלקיק שלנו נמצא בזכות עצמו הרי שיש רק חלקיק. כלומר אין לנו זמן ואין תנועה. מאחר ואנחנו יודעים שבנקודת זמן מסויימת אותו החלקיק התפרץ/התחלק – אנחנו מבינים שהיה צורך בתנועה, שכן ללא התנועה החלקיק היה נשאר חלקיק. התנועה יכולה להיות פנימית או חיצונית אבל היא חייבת להיות.

אנחנו יכולים לפתח את הרעיון ולהתבסס על הגישות של הפילוסופים שהשאיפה לאחדות היא ששימרה את החלקיק במצבו. כלומר גם במצב של אי תנועה היתה תנועה – התנועה הקינטית ששימרה את המצב. שהרי יש לנו את השאיפה לשלמות, ואם יש לנו את השאיפה לשלמות, הרי שהתנועה והחלקיק היו מתחילת הזמן. אנחנו יכולים להניח את קיומו של הזמן ביחס לחלקיק בלבד מהסיבה הפשוטה – החלקיק הזה השתנה יום אחד ויצר מפץ/חלוקה פנימית.

כלומר הזמן תמיד היה מיום קיום החלקיק. בניגוד לאיינשטיין, שטוען שתחילת הזמן הוא "המפץ הגדול". קיומו של החלקיק מוכיח לנו שתמיד היה זמן, זמן ללא כלום או יותר נכון זמן עם שאיפה לשלמות. וגם אם החלקיק היה במצב נצח פחות שניה, הנקודה בה התחיל היקום להתפשט, הרי שעדיין היה לנו "זמן" גם אם לא מדדנו אותו. קיומו של הזמן מוכח לנו א-פריורית כלומר אנחנו יכולים להניח שהיה קיים תמיד רק מתוך היחס לנקודה שמהווה מדד לתחילת מדידתו עבורינו.

ואם ברור לנו שגם החלקיק וגם הזמן היו קיימים, אנחנו יכולים להניח כאמור שהתנועה ליוותה את שניהם. אם כך, מאין הגיעו השלושה? הם פשוט היו שם תמיד, כמו גם המניע שאינו מונע של אריסטו – כלומר הקיים. הקנטוס של שפינוזה מתקיים בטענה, כיוון שהחלקיק הזה שאף להישאר בצורתו המושלמת לנצח.

למה אנחנו מניחים שצורתו הייתה משולמת? שכן תכליתו היה קיום יציב ואי שינוי. ואנחנו בטוחים בטענה זו, כי זה היה המצב לפני תחילת המפץ/התחלקות ולאורך כמעט נצח התנועה הזו השתמרה. מה הן 14 מליארד שנים לעומת נצח?

מרגע שחלקיק מתחיל תהליך של התחלקות, מתחילות מוטציות לא מתוכננות שהן סתירה לשאיפה לשלמות. אם אנחנו מעריכים את קיום היקום בכ 13-14 מיליארד שנים. ובנגוד לטענה הנכונה של אפלטון לתקופתו שלא נוכל להעריך את המציאות כי אנחנו יכולים להבין רק את האידאות. הרי שכיום עומדים לרשותנו כלים שמאפשרים לנו להבין יותר מאשר בתקופתו. וגם אם אנחנו לא יכולים לראות את הדברים בעיניים שלנו יש לנו כלים שלא היו בתקופתו שמאפשרים לנו לראות את המופשט לדוגמא טלסקופ "האבל" שמצליח לראות אל נקודת תחילת "המפץ הגדול". למרות כל הידע והיכולות, אנחנו עדיין לא יכולים להיות בטוחים שהיקום אכן מתפשט ואנחנו לא יכולים לדעת אם אכן אנחנו רואים את תחילת הזמן או שאנחנו רואים דבר שאין לנו את היכולת הממשית לראות אותו לעת עתה.

שלושה הבסיסים הראשונים חייבים משתנה אחד שהוא חיצוני – וזה המרחב. אומנם החלקיק שלנו, שכעת, אנחנו לא חייבים להניח שהכיל את כל היקום ברגע ההתפרצות כמו בתאוריית "המפץ הגדול" אלא מרגע מסויים הוא פשוט מתפצל במהירות, הפיצול חייב להתבצע אל תוך מרחב, ועל כן אנחנו יכולים להניח שהמרחב היה שם גם קודם. האפשרות שהמרחב היה בתוך החלקיק לא יכולה להיות, שכן טענו שהחלקיק לכשעצמו הוא חלקיק מושלם ואם היה בו מקום פנוי, כלומר אם היה ריק, המשולמות שלו כבר לא הייתה מתקיימת. הפיסיקאים מכנים את חומר הרקע שמקיף אותנו, ואליו היקום מתפשט בשם "קרינת רקע קוסמית" כלומר גם לפי תאוריית המפץ הגדול היה חומר שהיקום מתפשט לתוכו רק שלטענתם החומר הוא חלק מהרכיב הראשוני.

עכשיו נשאר לנו להניח נקודה נוספת, והיא שלמערך הזה יש תבונה. כלומר הפיצולים של החלקיק מאחר והקימו את העולם נשאו בתוכן את התבונה והראיה היא מורכבות העולם. אבל אם נחשוב שחלקיק שאף לשלמות לאורך כל הכמעט נצח, נוכל להבין שללא תבונה לא יכולה להיות שאיפה לשלמות ועל כן התבונה היתה שם מאז ומעולם.

מה הקשר בין כל התיאורים המורכבים הללו לנפש?

כאמור החשיבה האנושית משקפת את הרעיון הראשוני וכך גם המבנה הנפשי. אנחנו צריכים להניח בהקבלה את העולם הפיסקאלי לעולם הנפשי. כאמור אם יש לנו רק גורם אחד שהוא ראשוני נקבל נאלץ לקבל את טיעון האל אל תוך פרדיגמת החשיבה. אם נקח את תאורית המפץ הגדול כרעיון ראשוני ונגיד שהכל התחיל מנקודה אחת של "סינגולריות כבידתית" אז אנחנו מוותרים על העיקרון המוסרי כי אם לדברים אין סיבה מלבד הסיבה עצמה אז אנחנו משוחררים מבחינה אנושית מוסרית, לא מפתיע שמפתחי פצצת האטום הם אלו שדגלו בתאוריה הזו. אם אנחנו שואפים לאחדות ה"אום" ההודית נגלה מהר מאוד שאנחנו שוללים את התפתחות האדם בשם הרצון להגיע לחוסר התנועה בטח מזכיר לכם את הנזירים שרוב פעילותם מסתכמת במדיטציה.

אבל אנחנו פועלים על פי אותם חמשת רכיבים ראשוניים המודל הנפשי שלנו יכלול בצורה אינהרנטית את ההתפתחות האישית את הצורך שלנו במציאת האחריות האישית ואת המימד המוסרי האנושי.

ההקבלה בין המהות הראשות לבין המבנה הנפשי נבנית מתוך התפיסה הבאה:
1. חומר – הגוף שלנו והאופן בו הוא פועם מבחינה ביולוגית פיזיקאלית.
2. הזמן – על מנת להשיג את המטרות שלנו אנחנו צריכים לעבור זמן. כלומר ללא זמן לא יתכן שינוי.
3. תנועה – הכוונה לצורך שלנו להתפתח על מנת שהזמן יקבל משמעות אחרת הוא יעבור ללא שינוי. בניגוד לחלקיק הראשוני לגוף שלנו יש תוחלת קיום מאוד ברורה ויש לו זמן התחלה וזמן סיום ועל כן חייבים ליצר תנועה. לזה קראתי "פרקסיס" במאמרים קודמים במתכונת של יצור פעילות בלתי פוסקת.
4. מרחב / חלל  – כל המעשים שלנו נעשים במרחב המרחב שלנו משתנה ואנחנו צריכים להתייחס אליו. ללא המרחב אין לנו לאן להתרחב כמו היקום. המרחב מבחינתנו יכול להיות נמשל לתרבות כלומר אנחנו חלק ממארג אנושי שמהווה את מרחב ההתפתחות. אנחנו לא מכילים את המידע והתרבות בתוכנו אנחנו פשוט נשזרים אל תוכה.
5. תבונה – התבונה משמשת אותנו בשימוש כפול. האחת ,הרצון לשמר את הקיים ואת הבטוח והשנייה, להוביל אותנו להתפתחות. ללא תבונה אנחנו נהיה סתם חלקיקים חסרי משמעות במרחב.

השילוב של חמשת הנקודות לדעתי מהווים בסיס רעיוני לשלמות נפשית. הנפש הרעועה שלנו שמחפשת מצד אחד לשמור על הקיים ומצד אחר תרה אחר רעיונות חדשים. היא יכולה להיות מושלמת רק בסינרגיה של החמישה ורק בהתפתחות שלה אל תול מרחב אנושי.
בנוסף, מרגע שיש לנו הנחת יסוד תאורטית שמסמנת את התתחלה והיא לא ניתנת לסתירה אנחנו יוכלים להתקדם ולתור אחר משתנים מובהקים יותר בנפש.

מתוך ויקיפדיה "אם נעבור רגע לפילוסופיה ההודית החלק שעוסק בנקודת ההתחלה מתוך האופנישדות כוללות את ההסבר הראשון והסמכותי ביותר של "אום" כמילה אלוהית, הוויברציה הקוסמית שבבסיס של כל הקיום והכוללת קיומים ועקרונות רבים בעצמיותה. "מי שרואה את כל הישויות בנשמה". כ"אום", כלומר אום הוא היצירה הראשונה שיצר הברהמן והוא גם ליווה אותו בהקמת העולם". ה"אום" הינו צליל והמשמעות שלו היא המילה "הנני"".

הרעיון ממש דומה לקוגיטו של דקארט "אני חושב משמע אני קיים" כלומר המהות מתגלה רק ביכולת לחשוב. ומתגלה לנו שהחיבור בין מהות הקיום לבין הנפש נוצר מתוך העובדה שיש לנו רק אלמנט אחד שאנחנו יכולים להיות בטוחים בו: הרעיון שאנחנו קיימים. הביטחון מכך נובע מהעבודה שאנחנו יכולים לחשוב. מכאן אנו גם רואים איך הכל מתחבר בחזרה: אנחנו קיימים, אנו מנסים לשמור על הקיום, ולפתח את הקיום בזמן ובמרחב. ואת זה אנחנו עושים כמובן עלי יד – איך לא 🙂 – פרקסיס, ואנו עושים זאת בזכותה של התבונה שמכירה עכשיו את מהות החיים.
(לקריאה נוספת בויקיפדיה על האופנישדות)

ואת כל הנשמה בישויות
אינו בורח מזה.
במי שכל הישויות נעשו לאחד עם הנשמה היודעת
איזו אשליה או צער יש לזה שרואה אחדות?
הוא ממלא את הכל.
מאיר, רוחני, לא פגיע,
טהור, הרע לא נגע בו.
חכם, מבין, כולל, קיים-בעצמו, המאגד את הדברים בכל הנצח.
– האיישה אומרת על העצמי (פסוקים 6-8 באישופאנישד)

* פילוסוף הבית הזהיר אותי משתי בעיות עיקריות בהתעסקות בנושא הראשוניות:
א. זו פילוסופיה קלאסית משעממת במידת מה שעוסקת בבלתי ניתן להסבר.
ב. הבעיה השנייה והעיקרית היא הקישור המידי בין ההתעסקות בסוגיות אלו והדת. הדתות, כולן ניכסו את הראשוניות להסבר הפנימי שלהן. בין אם אלו הדתות המונותאיסטיות שבכל הסבר להיווצרות הקיום יטענו שההסבר הוא ההוכחה לקיומו של האל. גם דתות שונות כמו בודהיזם שרואה בחתירה לגאולה – הגעה להארה היא המטרה העיקרית של האדם. וזו מתאפשרת רק כשאדם יוכל לראות את המציאות כהלכתה ובזמן הווה, קרי ראיית האידאות לכשעצמן. החשש כאמור שבכל טיעון לוגי בתחום הוא מיד יקושר לאלוהות וישמש להתנצחות באמצאותו. למען הסר ספק, אין בכוונה שלי להוכיח קיום של אל שהוא ראשוני.

** אם נבחן את הדת היהודית אל מול הזרמים השונים, כנראה שאריסטו מהווה את הבסיס הרעיוני לקיום האל. אבל עיקר היהדות אינו לעסוק בתחומים הללו שכן מהות הקיום הוא האלוהים והדיון יערער על מעמדו. לפי פרו' ישעיהו ליבוביץ, הדיון על היקום מונה כ 31 פסוקים בתורה ואילו יתר 24 הספרים מוקדשים לעיסוק של מעמד האדם מול האל.
הפילוסוף היהודי שכן הגה לעומק יחסי בסוגיה, הוא הרמב"ם שנשען על הרעיונות של אריסטו, שכן מניע הבלתי מונע הוא הסבר הפשוט והנוח להסבר האלוהים. " יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" רמב"ם

"התורה דנה במעמדו של האדם ואילו העולם כשלעצמו איננו חשוב". ישעיהו לייבוביץ'

Comments

comments