על הטעות הפרטית האישית שלכם בחיפוש אחר העונג ולא אחר אושר
כבני אדם נולדנו עם אמיתה אחת ברורה לחלוטין שסופנו למות… אם ההורים שלכם עדין לא סיפרו לכם, אני ממש מתנצל על הגילוי המרעיש, אבל כן, הדבר היחיד שהוא וודאי בחיים שלכם היא שאתם הולכים למות. כל שאר החיים הם אקראיים ויכולים להשתנות בין רגע.
ההבנה של האמיתה הדרמטית הזו מתווה לנו למעשה את כל החיים, הרי אם לנו כבני אדם הסוף ברור, הרי שהבחירה הראשונית שלנו היא למעשה לא לעשות כלום מלבד לספק לעצמנו עונג. כל סוג של עונג כל אחד לפי טעמו ורצנו אבל בד"כ זה מסתכם בהנאות גופניות.
הרצון של כל אחד ואחד לספק את העונג העצמי הוא גם המפתח לחברה בריאה שכן, אם אני רוצה לספק את העונג העצמי שלי ולדחות ככל האפשר את בואו של המוות – הרי שלא נותר לי לחיות אלא בהדדיות ובשמחה עם כלל האנשות. אנחנו יודעים שזה לא כך וכאן נכנסת הפסיכולוגיה החברתית ועל בסיס הרעיון זה מתקיים הרעיון הקפיטליסטי שכנראה בתוך תוכנו החיפוש אחר העונג לא מספק אותנו ואנחנו רוצים יותר בעיקר על חשבון האחר. או כמו שחז"ל אמרו "אין שמחה כמו שמחה לאיד" מקור המושג העברי בספר משלי במשפט מפי שלמה המלך: "לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה" (י"ז, ה).
כבר אז הבינו כי השמחה לאידו של אדם ממפלתו או כשלנו מסב עונג רב למתחרים ולסביבה.
הבעיה הנוספת איתה מתמודדת האנושות שמערערת על התובנה של החיפוש אחר העונג, היא שהחיים, איך נסביר זאת "לא בדיוק פיקניק" . בני אדם מתמודדים עם אסונות, מוות פתאומי, מחלות, מחסור אסונות טבע ועוד. ולכן הרגעים של העונג הם מאוד מצומצמים ושוליים בכללותם של זמן הקיום. למעשה רוב האנושות כמעט ולא חוות עונג בשום צורה. אולי מידי פעם באכילה ובקיום יחסי מין, אבל אלו רגעים שוליים אצל רוב רובה של האנושות. מה גם שדרך ההבנה שלנו בנושא את הסקס והאכילה בעולם המערבי שונה במהותה משאר תושבי הכדור.
על כן הדרך הנוספת ליישב את הסתירה הנפשית הזו בין הידיעה שמוות יגיע לבין המסע המפרך שמוטל על האדם לעבור עד שיגיע לסופו היא החיפוש אחר משמעות. כלומר לחיים כשלעצמם אין ערך ישיר אלא המשמעות שאנו נותנים להם או שניתנת להם מגורמי חוץ (אלוהים) הם הסיבה למסע שאנחנו צריכים לעבור. הסוציו ביולוגים יגידו שיש לנו מנגנון פנימי שמונע התאבדות אבל כנראה שזו טעות שכן אנחנו יודעים שבני אדם מתאבדים ובהמוניהם. בני אדם מתאבדים למען מטרה כמו קמיקזות, מחבלים מתפוצצים הם גם יוצאים להילחם וגם בלי מטרה ממש וחלקם מתים – כלומר, סתם מתאבדים.
הדילמה הזו שבין הסיבה לחיות חיים ללא מטרה כשבסופם מחכה מוות שלרוב הוא אלים ותמיד לא נעים היא הבסיס לזרם פילוסופי בשם האקזיסטנציאליזם . הוגים כמו קירקגור, קאמי, ניטשה היידגר ועוד פעלו והובילו את הזרם והרעיון של החיפוש אחר משמעות . וכמו שקאמי כתב בספרו המיתוס של סיזיפוס הוא עושה אנלוגיה בין סיפור סיזפוס לבין החיים שלנו : "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". וזה ההסבר שלו למה אדם מיוסר כמו סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בדחיפת אבן ענקית מעלה הר לנצח. לכאורה עונש בלתי נתפס כמו חיי האדם אבל הרעיון של דחיפת האבן אל עבר מטרה גם אם היא לא מושגת הוא שהופך את הנטל לאושר.
גם אצלנו ביהדות שנושא הזה בא לדיון – הסיפור המקראי על איוב. זה שאיבד את הכל את ילדיו ורכושו ועדיין איוב לא מתאבד, הוא לא עושה זאת כי הוא מאמין באלוהים. כלומר בפעם הראשונה יש לנו עדות להוצאת המשמעות מהמישור הפנימי אל המישור החיצני. המשמעות לחיים ניתנת לנו ממקור אחר, לא ברור ולא מוכר ושאנחנו אפילו לא יכולים להוכיח את קיומו – קרי אלוהים. וזה העיקרון שמנחה דתיים "אלוהים נתן, אלוהים לקח". כלומר המשמעות היא לא בתוכנו אלא חיצונית לנו.
אבל החיפוש אחר המשמעות החיצונית הזו אולי מספק חלקים מסויימים באנושות אבל אנחנו יודעים שהיא לא נותנת מענה. כיוון שתחושת הריקנות, הבדידות והחרדות הם בסיס לקשת רחבה יותר של בעיות בשם – דיכאון. והעדות לקיומו של דיכאון זה – הוא שכשליש מהאוכלוסיה הבוגרת רק בישראל צורך תרופות פסיכאטריות דוגמת צ'יפרלקס, פרוזק וכו'. פתרון דתי או חיפשו משמעות במשהו חיצוני לנו לא מיישב את הסתירה שלנו ולא עוזר לנו למצוא את האושר.
עד עכשיו הבנו שכבני אדם אנחנו מתמודדים עם כמה אמיתות בסיסיות:
- אנחנו נולדים
- אנחנו מתים
- קשה לנו למצוא סיבה להפסיק את החיים באופן מידי
- אנחנו מחפשים משמעות
- אנחנו מתשוקקים למצוא את העונג שהוא תמיד גופני
מה הבעיה?
קשה לנו למצוא עונג למעשה כמעט בלתי אפשרי לשמר אותו על בסיס קבוע. וחלק ניכר מהאנשים עברו לחפש את המשמעות לחיים כי את העונג קשה ויקר למצוא. אבל גם המשמעות הזו לא ברורה שכן היא חיצונית לנו לרוב אין לה הסבר. ובכלל, בחלק מהדתות את התגמול על ההתנהגות הנאותה נקבל בעולם הבא כך שה"דרייב" לא מספיק חזק על מנת לקיים חיים מאושרים ולהמשכם.
אחרי שהבנו את הבעיה אני הולך להציע פתרון מסוג אחר – לדעתי, הטעות של רוב האנשים היא בחיפוש אחר העונג כמקור לאושר. כאמור העונג הוא מוגבל בתכליתו ובהשגתו ועל כן הוא לא מספק וגורם לנו כבני אדם לחפש ממנו עוד ועוד עד למצב שבו אנחנו יכולים לאמלל אחרים רק במטרה להשביע את העונג האישי שלנו או במילים אחרות אנחנו כמו מסוממים מחפשים עוד מהחומר ומאבדים רגישות תוך כדי צריכה.
החיפוש אחר העונג הוא חיפוש שגוי וחיפוש אחר משמעות חיצונית לנו שגויה גם היא אם כי מוסיפה עניין וסדר חברתי ערכי. כאן החל האדם לחפש אחר מונח חדש בדמות – החיפוש אחרי האושר. בהבדלה בין עונג נהנתני הדונסיטי לבין עונג שנובע מאושר. אריסטו טען כי אושר הוא המטרה העליונה אושר שאותו בני האדם מחפשים יותר מהכל. ואריסטו גם נתן את הפתרון האושר הוא התכלית לכשעצמו והוא צריך להיות אינהרנטי לאדם להיווצר באופן עצמאי.
אם אנחנו כבני אדם חיים באופן תמידי בחושך (כמטאפורה) כי אנחנו יודעים שסופנו יבוא, האושר הוא הדרך שלנו להאיר את הדרך. אבל בצדק רובכם תגידו שיקר להיות מאושר, קשה, לא נולדנו גנטית, דיכאון הוא דבר מסובך שלא יוצאים ממנו וכו'. והתשובה, היא נכון, אבל כדברי אריסטו "האושר צריך להיות מיוצר ממקור פנימי" והוא גם זה שייתן את המשמעות.
המשמעות ל אושר יכולה להנתן רק ממקום אחד
והוא מקום עשיה. לא עונג גופני מושג על חשבון האחר, הרי שאושר נחווה טוב יותר בשיתוף. אנחנו יודעים שאנשים יחד הם מאושרים יותר, אנחנו גם יודעים שהישגיות עצמית כשהשגנו משהו ביחס לעצמנו היא תמיד מקנה אושר גבוה יותר מאשר הישגיות חיצונית – כי כל שיא שנשבור ישבר מאוחר יותר ע"י אדם אחר, תמיד יהיה מישהו שהוא עשיר יותר, חכם יותר, מוצלח יותר מאיתנו. אבל אם המדד שלנו הוא הישגיות עצמית בעשיה "בפרקסיס" – נבין שזה מקור האושר שלנו. פראקסיס הוא מונח מתורת ההכרה המתאר תהליך באמצעותו החשיבה האנושית והתאוריה או מה שנלמד באמצעותה הופך לחלק בלתי נפרד מההתנסות דרך מעגל של פעולה-רפלקציה-פעולה. כלומר אנחנו חושבים ומיישמים ואת התוצאות מיישמים שוב דבר שגורם לנו לחיות על בסיס התנסויות ועל התפתחות מתמדת.
אבל אליה וקוץ בה על מנת להשיג האושר אנחנו צריכים לעשות והרגילו אותנו שעשיה/עבודה במהותה היא לא חדוות חיים. על מנת שעשיה (פרקסיס) יפעל לטובתנו אנחנו צריכים לעשות ולהשתפר באופן עצמוי ולהתמיד בעשיה. הכוונה בעשייה היא במשהו שאנחנו אוהבים ומסב לנו עונג , נגינה, אומנות , ריקוד, כתיבה, ציור, פיסול , אומנויות לחימה, ספורט ועוד. פעילות של העשיה למען האושר רק במקרים נדירים יכול ה להתרחש בתחומי העבודה או המטלות הרגילות. הרי אם לא כך היתה עולה הטענה, ובצדק, שפועלי קו יצור צריכים להיות האנשים המאושרים בעולם, הם עובדים ברוטינה תמידית. אבל על מנת לייצר את האושר העצמי ולמצוא אותו אתם חייבים לעסוק בתחומים נוספים לא כאלו שנכפו עליכם או שאתם נאלצים לבצע לצורכי קיום – אתם צריכים לבצע משהו שכל מטרתו היא העשיה שלו.
שני כללים חלים על מנת להשיג את האושר מכך – האחד אנחנו חייבים להתמיד בביצוע בלי הפסקה גם אם נתקענו ואנחנו לא מתפתחים. השני, ההתפתחות לא יכולה לבוא על חשבון מישהו או משהו אחר – לא משתתפים בתחרויות – כי אם לא תשיגו הישגים מרשימים תאבדו מוטיבציה להמשיך במידה ולא תצילחו לנצח שוב. לא קונים אושר. כל פעילות שכוללת ניצול בני אדם או בעלי חיים באה על חשבון מישהו אחר וגם לא תסב אושר לאורך זמן. גישה זו נפוצה בתורת הזן, שעשיה היא למען עשייה. כל עשייה אחרת טומנת בחובה התעסקות עם האגו ואגו כידוע לא הולך עם אושר.
איך אנחנו מישימים את זה בעסקים ובתעסוקה?
עשייה מייצרת מטרה ומטרה בונה תכלית. אם אני כיזם או איש עסקים עוסק בתחומים שאני אוהב ומתפתח בהם כלומר צובר ותק וידע שמשמעותו פרופסיה כלומר נהיה איש מקוצע פרופסיונאלי – מומחה בתחומו. ההתמחות טומנת בחובה גם מענקים חומריים – בין אתם משוררים ציירים או מנתחים פלסטיים. כשתהיו פרופסיונאלים תקבלו את התגמול על המאמצים שלכם להיות כאלו.
רק הי… התאמצתם כי נהניתם מהדרך וגם זכיתם להיות מתוגמלים בשכר על כך – כלומר האושר גם יכול לתגמל את מי שמשיג אותו (לפעמים , קריאה נוספת על מי הוא מומחה) .
וכן יש בעיה להיות מומחה הרי רוב האנשים לא מוצאים את האושר שלהם והם גם לא מומחים.
שלמה ארצי: אושר אקספרס – גם הוא לא מבדיל בין עונג לאושר 🙂 "מצטער קצת אושר אקספרס, זה לא לנצח … יודע את זה כבר … שזה לא לנצח"
לסיום קצת טיפולוגיה – Happiness כלומר אושר, נשמע כמו המילה Hypnosis היפנוזה שמשמעותה שינה (עליה נרחיב בעתיד). בזן מתרגלים "מדיטציה" שהיא מתבצעת כמו היפנוזה עצמית. ע"י ביצוע המנטרה – כלומר חזרה על מילים או מחשבה וזו למעשה סוג של פרקסיס . התרגול יוצר מצב שנקרא סַמָאדְהִי והוא למעשה מצב בו ההכרה מוגבלת בפעילותה והיא מביאה האהרה (אור) את הנירוואנה, כלומר אושר וגאולה לנפש.
על המסקנה שאושר נוצר גם ע"י שינה – בשבחי השלאף שטונדה. וחיזוק לרעיון נמצא בפרשנותם של הדרשנים היהודים ל"עונג שבת" שלדעתם שבת אלו ראשי תיבות של – שינה בשבת תענוג!
"אתה באמת מעריץ אותי מאד?" שאל את הנסיך הקטן.
"מה פירוש 'מעריץ'?"
"'מעריץ' פרושו שאתה מסכים שאני האיש הכי יפה, הכי הדור, הכי עשיר והכי חכם בכל הכוכב".
"אבל חוץ ממך אין אף אחד על הכוכב שלך!"
"ובכל –זאת אנא תעריץ אותי!"
"אני מעריץ אותך," אמר הנסיך הקטן ומשך קלות בכתפיו "אבל מה יוצא לך מזה?"
והנסיך הקטן הלך משם.
חן חן. כתוב באופן נהיר ומעורר מחשבה, למרות מורכבות הנושא. הכי קשה לי זה עם התרגילים בחשבון הנדרשים עבור מתן תגובה. רן ברכה – אני מוסיפה אותך למועדפים. כריש.