תיאורטיקן הניהול סיימון סייניק (ככה הוא מכנה את עצמו) מציע תיאוריה ניהולית המתבססת על תובנות שלמד מגיבורים ולוחמים בחייל הנחתים האמריקאי.
ההרצאה ב – TED, בה הוא מציג את התיאוריה שלו מתחלקת למספר נקודות:
ההרצאה נפתחת בסיפור על סרן וויליאם סוונסון – שיצא למשימת חילוץ תחת אש. לאחר שהוביל את הפצוע הראשון למסוק, הוא נשק לו על המצח ויצא להמשיך ולחלץ תחת אש חיילים נוספים סייניק מכנה זאת "אהבה".
סייניק מסתקרן מהתנהגות זו ושואל למה היא לא מתקיימת בעולם העסקים? – למה בארגונים לא נוקטים באותה השיטה של הקרבה הדדית למען מטרה, אלא מקריבים אחרים למען הישרדות תעסוקתית?
"מדוע אין אנשים כמוהו בין אלו שאני עובד איתם , הרי בצבא מחלקים עיטורים לאנשים המוכנים להקריב את עצמם למען האחרים, ואילו בעסקים מקבל הבונוס הוא זה שהקריב את האחרים"?
הממצא העיקרי שלו בהמשך המחקר כאשר בדק אנשים שונים שקיבלו עיטורי גבורה היה שלשאלה "למה עשיתם את זה?" השיבו כולם "הם היו עושים את זה למעני". והתובנה מכאן שהרעיון של שיתוף פעולה והדדיות מתבסס על רגש ולא על הוראה או הנחייה או פקודה.
לטענתו, הרגש הזה החל להתפתח בעידן הפלאוליטי בו בני אדם נדרשו להדדיות על מנת לשרוד בתנאים קשים. לדבריו הרעיון הזה קיים גם כיום כי על הארגון יש אין סוף איומים קיומיים ועל כן הקבוע היחיד באיומים המשתנים היא הסולידאריות הארגונית.
סייניק מוסיף שזעם של העובדים כלפי מקבלי השכר הגובה הוא רציונלי שכן הם מנצלים את משאבי הארגון אבל אם השכר הזה היה ניתן לאדם בעל שיעור קומה כמו גנדי (זה מהודו לא זה מהמרפסות) או אימא תרזה, אנשים שפעלו והקריבו למען אחרים, לא היינו מוטרדים כלל מהבונוס שלהם.
הוא מדגיש את חשיבתה של הנאמנות כלפי העובדים, שהמנהלים הם אלו שצריכים לפעול למען העובדים ולתת להם את תחושת הביטחון במקום העבודה. לדעתו פעולה זו תהיה בעלת ערך אדיר לארגון. הוא מביא דוגמא לחברה שבה לא מפטרים עובדים. ועוד דוגמא לחברה אחרת שנקלעה למשבר אבל המנכ"ל שלה לא פיטר עובדים אלא ביקש מהעובדים לצאת לחופשה של 4 שבועות ללא תשלום, כל אחד בזמנו ולפי צרכיו ובכך החברה דילגה מעל המשבר בהצלחה.
עד כאן תוכן ההרצאה, אין ספק שמדובר בהרצאה מרשימה בעיקר באופן שבו היא מועברת. לדעתי בהרצאה יש מספר כשלים הנובעים מחוסר ידע של סייניק:
כמי ששירת בגבעתי וחי במשך שנים רבות את עולם הלוחמים, מפעם לפעם אני נתקל במחקרים של חוקרים שצפו או ראיינו לוחמים. לרוב המסקנות שלהם שגויות הכי מוזרה היתה של חוקר מסויים שכתב על הסוציוארוטיקה של הלוחמים כי הוא צפה בהם נצמדים אחד לשני והבין זאת כפעולה עם סממנים מיניים… זאת מבלי לחוות התמודדות של קור עז בשטח כשהלוחם רטוב כולו וללא בגדים מחממים בעמדות המתנה כמובן בלי אפשרות להדליק אש. קירבה היא הדרך היחידה לשמור על חום הגוף בשעות הקרה.
מעבר לסיפור האידיאה הצבאיים של סייניק, לוחמים פועלים בדיוק בעולם העסקים – יהיו כאלו שיקריבו אותך, יהיו כאלו שינסו לצבור קרדיט על מנת להתקדם על חשבונך, כאלו שירמו, עצלנים, פחדנים ועוד. בד"כ יחידה לוחמת מתפצלת במשך זמן ההכשרה ובאופן טבעי ל"לוחמים" אלו בעלי הכושר הגבוה יותר, שפוחדים פחות, שיורים טוב יותר, בעלי משמעת וכו' לעומת לוחמים שהופכים להיות תומכי הלחימה, כלומר מבצעים יותר משימות בסיס של שמירה ואחזקה. בסיום המסלול שני הסוגים נחשבים כמי שסימו מסלול לרוב הצופה מהצד לא ידע להבדיל בין בעלי התפקידים השונים.
באופן טבעי המפקדים יעדיפו לצאת עם לוחמים טובים לפעילות מבצעית ויעודדו לומים טובים להצטרף תוך מתן בונוסים "שמנים" בדמות חופשות ופטורים. בהמון מקרים אלו יהיו לוחמים ערכיים יותר – כי איזה מפקד ירצה לצאת למסימה עם חייל בעיתי? בטח בזמן שיגרה שניתן להבחור עם מי לצאת לפעילות.
בנוסף לכך, תרגולות החיילים כוללות הטמעה של התניות. חלק ניכר מהכשרתו של לוחם היא הפיכת חלק מהתגובות שלו לאוטומטיות כאלו שלא דורשות מחשבה. מהסיבה הפשוטה – תחת אש, במצב בו אדם מוצף באדרנלין בלוטת האמיגדלה מפעילה את ההיפותלמוס ומעבירה את הגוף למצב של fight or flight (הילחם או ברח).
במצב זה הגוף ערני ביותר – קצב הלב עולה, לחץ הדם האישונים מתרחבים, תחושות כאב פוסקות אולם יכולת החשיבה מנותקת לחלוטין כלומר לא ניתן לפעיל את הגוף על פי רצונות הקורטקס ע"י הפעלת מחשבה ושיקול דעת אלא עוברים למצב של "טייס אוטומט".
הכשרת הלוחם כוללת אין סוף תרגולים של המצבים והרגלתו לאיומים בשדה הקרב לפעולה באופן אוטומטי. רק ככה אפשר להכשיר אדם להתמודד עם הפעולה המטופשת מאז תחילת האנושות לרוץ במעלה גבעה כשיורים עליך ולהמשיך לעשות זאת למרות שחברים נהרגים מסביב בזמן הריצה לעמדות האויב. כלומר אין כאן כל שיקול רציונאלי או החלטה יש כאן תרגולת שמוטמעת ברבדים שונים ועמוקים של נפש הלוחם. את התרגולות האלו הטמיעו בכל שיטה אפשרית של למידה קלאסית ואופרנטית. שימוש בסיפורים מעוררי השראה על לוחמים אחרים ומעשי גבורה. מי שיצא שפעל נכון בשדה הקרב זוכה לאין סוף פריבילגיות והטבות, בקיצור כל קשר בין התקופה פליאוליתית לבין שדה הקרב שגויה.
ההנחה השגויה על העידן הפליאוליתי מובילה לתוצאות שהן נכונות באופן חלקי. תחושת הביטחון בארגון הכי הכרחית להצלחתו והמשכיותו. אולם הדגש החשוב בה הוא פיתוח הסולידאריות הפנים ארגונית .רק תחושת ביטחון כשלעצמה יוצרת עיוות ארגוני של שחיתות, ניצול המערכת, התפתחות של "רוכבי חינם" (free riders) אבטלה מבנית ועוד אין סוף רעות חולות. אני בטוח שבסניף ההסתדרות הקרוב לאזור מגוריכם תקבלו יותר מידע מה עובר בראש לעובדים שאי אפשר לפטר אותם. וסולידריות נבנית בתהליך מתמשך הדומה לתהליך שעובר לוחם, סתם חום וחיבה באירגון לא יצרו סולידריות.
החלק הנכון בהנחה שלו – שכן חייבים לבסס את האמון של העובדים במקום העבודה. כן חייבים לנטרל את נושא הפיטורין והאיום הקיומי מעל ראשו של העובד. איום תעסוקתי קבוע מעביר את העובד משלב של פעילות לשלב של הישרדות והתעסקות בהישרדות שלו שכוללת מקסום רווח אישי על פני רווח ארגוני ובחינת חלופות תעסוקתיות, בעיקר בתקופות משבר של הארגון.
אפילוג – החלק הזה מיועד לחדי ההבחנה שבכם הוא סיום ההרצאה והדרך בה סייניק העביר אותה. מהבחינה הזו הוא מצטיין! הוא העבירה הרצאה עם המון כשלים לוגיים נוספים אליהם לא התייחסתי ועדיין בסוף ההרצאה הוא זכה למחיאות כפים סוערות וקימה של הקהל.
במהלך כל ההרצאה סייניק עבד על המימד הרגשי של המאזינים. אחד מהרגשות החזקים ביותר של אדם מתעורר בסיפורי קרבות פטריוטיים, בטח כשיש גיבור בסיפור. בכל אחד מהחלקים של ההרצאה סייניק ממציא גיבור. הוא מסיים כמובן בסיפור הרואי די מטופש על המנהג בנחתים בהם הקצין אוכל אחרון וכך יצא המקרה ובאחת הפעמים לא נשאר לקצין אוכל והוא יצא לשטח בלי אוכל (מעשה חסר אחריות לכל הדעות) כמובן שחיילים חלקו איתו את מזונם (אין אפילו מה להסביר למה זה סיפור טיפשי). ואת סיפור הסיום הזה הוא מקשר לתכונות הנדרשות ממנהיגים ומסיים את ההרצאה במשפט הגיבורים "כי הוא היה עושה את זה למעני".
שימו לב גם להפסקות הדיבור שלו, להגשת מילים וכו' כי מדובר בפרפורמר מעולה שמצליח לייצר רגש אצל השומעים.
רס"ר יפרח (זה מהטוקבקים) מוסר שגם אתם "הייתם עושים את זה למענו".
וכשהקרב היה בוער
והכיתה לא זזה
המפקד היה אומר:
"אתה ראשון יא קזה!"
כולם ידעו שקזבלן
ראשון תמיד לצעוד
ומאחור הם צעקו:
"כל הכבוד!"
"כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי – יש יותר כבוד
כולם היו יודעים אז טוב מאוד
למי למי, תמיד למי – יש יותר כבוד"
