המורה, האגו ניהול הקבוצה והאימון הרכיב הנפשי של המורה שמכשיל לדעתי את רוב המורים.
1. סוגיית האגו היא מורכבת – כל מורה חושב שהוא המורה הטוב בעולם, שמלמד את השיטה הטובה בעולם והוא זה שמכשיר אלופי עולם. הרי וכדי שתלמידים ילכו אחריו הוא גם צריך לשדר ביטחון בשיטה. כמו שכבר ציינתי הכסף שלכם מגיע מעניין ומיכולת של תלמיד להתפתח ביחס לעצמו ולגרום לו להאמין בכם. כלומר, חובת המורה היא להעניק לתלמיד את האפשרויות לכך. על מנת לעשות זאת מורה צריך להבין מספר נקודות:
א. אסור למנוע מתלמיד להתאמן במקומות נוספים או להתנסות באימונים אחרים.
ב. מותר ורצוי לערוך אימונים עם מורים נוספים להעשרת הידע של התלמידים, אין מורה ששולט בכל האומנויות בצורה טובה.
ג. כדאי ליצור שתפ"ים עם מורים אחרים ולתת מחירים נוחים לתלמידים ותיקים שבאים להעשיר את הידע שלהם אצלכם.
ד. כשמגיע מתאמן משיטה אחרת למכון שלכם – אל תנסו להוכיח שאתם טובים יותר, אם זה נכון הוא יראה זאת לבד. מעליית ה – MMA והג'יו ג'יוטסו הברזילאי – אפשר לשמוע אין סוף השמצות בקבוצות סטרייקינג. במקום לרכז אנרגיות בהשמצות יותר קל להשלים להרחיב את אוצר הידע של הקבוצה ואפילו להרוויח קצת יותר ממכירת שיעורים נוספים או לפחות לטפח נאמנות למכון.
ה. אל תעלבו כשתלמיד עוזב אתכם לטובת מורה אחר, סצינות של כעס/העלבות וכו' ימנעו ממנו לחזור בעתיד.
ו. עזבו את סיפורי האגדות – על כך שאתם בלתי מנוצחים, שהכנעתם שני ענקים במכה אחת וכדומה. בדיוק כמו שבצה"ל האלוף היחיד שלא טעה מעולם בניווט הוא הרב הראשי – ככה באומנויות לחימה. מי שלא נלחם גם לא מפסיד.
ז. תתקשרו לתלמידים – בררו מה קורה איתם תקשיבו לצרכים שלהם. אולי אתם המאמנים שלהם, אבל הם המאומנים שלכם. תלמיד שנעדר לפרק זמן ממושך יהיה קשה להחזירו,קשר אישי והתעניינות ישמרו את התלמיד. תיצרו ארועים בהם תזמנו מתאמנים מהעבר, אולי חלילה זה יחזיר כמה מהם. תזכרו שתלמיד בעיקר מתחיל הוא מלא בחששות מהמורה הוא לא יזום פעמים רבות תיקשורת והוא פשוט יתפוגג לו מהאימונים שלכם.
ח. קחו בחשבון שחלק מהתלמידים ממש מחכים למוצא פיו של המורה, להתייחסות ממנו, תזכרו לתת לכל תלמיד יחס שווה וביקורת מאוזנת גם חיובית וגם שלילית.
ט. פיתוח כריזמה – מורה חייב לעבוד על הכריזמה שלו ולפתח אותה. חלק מהתלמידים בחיים האמיתיים הם מנכל"ים, מפקדים בכירים, אנשי עסקים – על מנת לגרום להם להתמיד, המורה חייב להיות טוב בדבר אחד, בהיותו מורה לאומנות לחימה. מאמר: איך מפתחים כריזמה. תזכרו שהאימונים בחודשים הראשונים הם קשים לחלק ניכר מהתלמידים – ללא כריזמה אישית של המורה הם לא ישרדו את האימון ולא יפתחו רצון להתמודד עם הקשיים – דברו בפתיחות על הקושי שבאימונים, שתלמיד חדש יבין שהוא לא חריג והוא עושה מסלול ידוע ומוכר שכולם עברו לפניו.
י. התמכרות להוקה אחד– בכל קבוצה יש את ההוקה המרחף, התלמיד שלא משנה איך תטילו אותו התרגיל יראה מושלם. הבעיה שלך כמורה היא שהוקה טוב לא משקף את היכולת שלך ואת התמודדות במצבים עם אנשים שלא משתפים פעולה. ובעיה נוספת היא שתלמידים שלא משתמשים בהם כהוקה עלולים להרגיש לא רצויים. תנו לכל תלמיד להיות הוקה. ההוקה הזה גם משפיע על האופן של תלמידים שמתרגלים כשהם רואים ביצוע מושלם של תרגיל שבינו לבין המציאות אין קשר והם רואים את התוצאה שלהם בפועל – שוב עלולה לצוף תחושת הכישלון וחוסר היכולת.
2. רפלקסיביות – כאמור מורה לאומנויות לחימה משמש הרבה פעמים כהשראה עבור חלק מהתלמידים. כמורה אתה צריך להגיע לכיתה "נקי" להשאיר את עומס הצרות מחוץ לדוג'ו. כבר נתקלתי במורים שסבלו מדיכאון בחיים האישיים, כאלה שהרגישו תקועים בחיים וכאלה שאיבדו עניין בקבוצה.
כמורה האחריות שלך לבוא לאימון ולתת – כמו שציינתי – עניין וכלים להתפתחות אישית, אם אתה לא מסוגל לספק זאת אל תגיע לשיעור או שפרק את הקבוצה. תלמידים מרגישים את המסרים הלא מילוליים של המורה. אל תעמיס עליהם את הצרות שלך ותמנע מהם להינות מאימונים בדוג'ו.
3. הופעה עצמית – כמורה לאומנויות לחימה אתה צריך להעביר מסר של כושר ובריאות. כרס, חולשה פיזית, או חוסר יכולת לבצע תרגילים לא מתאימים לעוסקים בתחום ובטח לא יביאו לך תלמידים חדשים. כבר נתקלתי במורים עם כרס ענקית שבקושי זזו, כאלה ששכחו איך מתאמנים או שכחו את התרגילים, וגם כאלה שישבו כל השיעור על כיסא בצד ואמרו לתלמידים מה לעשות. גם ראיתי אחד שב- 50 אחוזים מזמן האימון הקריא סיפורים על האופן שבו צריכים לרכז אנרגיה של הצ'י….
4. שליטה באימון – כמו שתלמידים חדשים חוששים להיות הוקה ולתת דעה כך תלמידים ותיקים "לא שותקים" מביעים עמדה, מראים קאונטרים ומתערבים למורה בשיעור. לתלמיד מהצד, המצב בלתי נסבל – זה מזכיר לי שבקורסים שונים בהם נפגשו לוחמים מחילות שונים – השיחות על אופן החזקת הנשק והתירגולות לא הסתיימו. תהיו החלטיים. אתם המורים, אתם מלמדים תרגיל ורק אתם. כמובן לא לשכוח שאם תלמיד שלכם מעביר את התרגיל, אל תתערבו לו או לפחות תנו לו מרחב לטעות – לימוד הדרכה כמו לימוד אומנויות לחימה נעשה לאט תוך כדי הפנמה.
וכמובן לא לשכוח – ברגע שתלמיד מתערב לכם אחרי ההדגמה הוא מונע מהקבוצה לנצל את מלוא הפוטנציאל של הזיכרון לטווח הקצר, כלומר הוא מפריע למהלך ההפנמה.
5. הבנה בחולשה של התלמידים – רוב מורי אומנויות הלחימה הם אלה שמסיבות שונות התמידו באימונים – בין אם אלו נתונים פיזיים, יכולת לשלם, תחושת כאב מופחתת, מציאת המורה הנכון וכו'. כשאתם בוחנים את התלמידים שלכם אתם צריכים לבחון זאת מתוך העיניים שלהם ולא שלכם. רוב הסיכויים הם שלכם היה יותר להתמודד עם האימונים כי עובדה מכל אלו שהתחילו איתכם כנראה שרק אתם נשארתם על המזרון. ועוד נקודה: רוב התלמידים באים לשלב פנאי מהנה עם אורך חיים בריא, כלומר המטרה שלהם היא הנאה בפנאי – אז שלבו בין הצורך שלהם לבין ההתפתחות באימונים שהיא הכרחית.
בחירה באומנות לחימה כשיטת אימון היא לא טריוויאלית. היא מאיימת , המאמצים לרוב קשים מכל סוג אימונים אחר והתוצאות מגיעות רק אחרי אימונים מפרכים. בנוסף קחו בחשבון טרנדים שונים שעולים פעם בתקופה ומושכים את התלמידים אליהם וגם מכוני הכושר שגוזלים את עיקר הנרשמים. לכן, רק מתן מענה אישי לתלמידים ברמה הפיזיולוגית והפסיכולוגית ישמרו אותם כלקוחות שלכם.
בקורס הקצינים של הצבא האמריקאי, בניגוד לישראלי (לפחות בתקופתי) ,הדגש הוא על שימור צוערים. כלומר מד"כ שמאבד צוער הוא אחראי על הכישלון. בצבא הישראלי המצב הוא הפוך והצוער אחראי לכישלון ומד"כ שמאבד צוערים שלא מסיימים הקורס מקוטלג כקשוח. תפיסת ההדחה של הלא מתאימים נפוצה בישראל גם בשוק העבודה אבל היא לא מתאימה לפרנסה שלכם ובטח לא לתלמידים אזרחים שרוצים להתאמן (תוכלו לקרוא יותר במאמר: חוסר כשירות כבסיס לשימור עובדים).
תלמיד שכבר עבר את כל החששות, הבירורים עלה על המזרון שלכם – מחייב אתכם להפוך אותו לתלמיד ולשנים רבות. אם כמאמנים תנהלו רישום מכירות, כלומר עם כמה תלמידים דיברתם, כמה נרשמו וכמה מתמידים – תוכלו לבחון את עצמכם בכלים אובייקטים ולאתר בעיות בניהול הקבוצה. אסטרטגיה של האשמת לקוח או של אגו תהיה בעוכריכם וכנראה שלא תצליחו לשמר קבוצה ולצמוח כמורים. לא תצליחו לשמר 100% מהתלמידים אבל תוכלו לייצר קבוצה מקצועית ומשגשגת שהיא גם מקום של פנאי, ורק מי שמבין את המשימה והמורכבות שלה יכול להצליח להתפרנס מהתחום. בכל גישה אחרת אתם סומכים על המזל והרנדומליות שהתלמידים עם המבנה הנפשי הנכון יתקבצו אצלכם. אם לא תפצחו את הנוסחא לרוב הם ישארו אצלכם לזמן מוגבל עד הטרנד הבא.
למעשה אני אגזים ואומר שאם יש קואוצ'רים ששווה להקשיב להם אלה מורים לאומנויות ללחימה, בטח עבור בני נוער. אז תהיו כאלו, אל תאבדו תלמידים ותרוויחו כסף.
ראיון מפורסם עם ברוס לי בו הוא שוטח את התאוריות שלו לגבי אומנויות לחימה – "תהיו כמו מים":
ברוס האמין בשילוב של "הטוב ביותר עבורך מאמנויות לחימה שונות", והיה מפורסם באמירתו "שמור את מה שטוב (לך), וזרוק את מה שהוא חסר תועלת (עבורך)", בהתכוונו לכך שעל המתרגל בגישתו (ג'יט קון דו) להתאמן רק בשיטות ותנועות שיש בהן תועלת ישירה עבורו, מבחינה קרבית (ברוס לא נהג לשים דגש על ההיבט הבריאותי באמנויות לחימה). מאפיינים מסוימים של אמנויות לחימה מסורתיות סיווג ברוס כ-"חסרי תועלת מעיקרם", ללא קשר למתרגל אותם. כך למשל פסל כל שימוש בסדרות תנועה (קאטות) כאמצעי תרגול, בטענה שהן מקבעות את המתרגל אותן ולא מאפשרות לו לפתח תפיסה קרבית זורמת ויעילה. מתוך הערך על ברוס לי בויקיפדיה
סיימתי לקרוא את סדרת המאמרים ונהנתי מאוד. האם תוכל לכתוב משהו בנוגע למועדונים תחרותיים?
איך המאמן צריך להתמודד עם הפסדים של החניכים (הכרתי מאמנים רכים שאמרו לחניכים שהעיקר
זה להנות ולנסות תרגילים ושילובים מעניינים, הלחת על החניכים היה מינימלי, אבל זה הביא להפסדים
רבים ולמידה של "רכרוכיות". ומנגד היו מאמנים שלפני שהחניך עלה למזרון הלחיצו אותו והבהירו לו
שהפסד יהיה השפלה ועליו לקרוע את היריב וכו'. בדרך כלל החניך ניצח, בפעמים שלא, הוא לא ידע
להפסיד בכבוד, ובדרך כלל היו הרבה מאוד טאקלים ועימותים בין החניכים למאמנים בשלב מסויים).
איך המאמן צריך להתמודד עם לחץ גדול של חניך לפני תחרות? אני מכיר חניכים שהם תותחים בטכניקה
ובאימונים עם החברים הם נפלאים, אבל איך שהם עולים על המזרון הם קופאים ולא מצליחים ליזום,
וזה כמובן אחרי כמה ימים של מתח, במהלכם החניך הקיא, שילשל וכו' …
אשמח לתגובה (ועוד יותר למאמר שלם),
תודה רבה לך 🙂
הי ג'ודוקה, תודה על התגובה.
רציתי לכתוב משהו קצר אבל כבר יצא חצי מאמר….
לרוב אני כותב על תחומים שבהם יש לי ניסיון מקצועי ממשי או כאלו שלפחות יצא לי לערוך בהם תצפית משתתפת ולהבין את התחום. בספורט תחרותי מעולם לא יצא לעסוק, אני אומנם מתאמן כרגע גם בקבוצה תחרותית אבל באופן אישי אני לא משתתף בתחרויות.
רוב השנים נמנעתי מתחרויות ובטח מתחרויות מקצועיות ולכן אין לי ידע מקצועי שאני יכול להצהיר עליו בנושא. אני אענה מהאופן בו הייתי ניגש לטפל בשיפור המנטלי של הלוחמים שמתבסס על תחומי ידע אחרים וכן על ידע מוגבל בפסיכולוגיה של הספורט.
שני חששות עיקריים יש למאמן שמפתח ספורטאים ולדעתי זה בולט בעיקר בתחומי אומנויות לחימה:
1. פחד מניצחון – התלמיד פוחד, פשוטו כמשמעו, לנצח את התחרות. הסיבות מורכבות ומגוונות בעיקר מחשש עתידי לנטל ההוכחה וחשש משנוי או חריגה מנוחות ב"סביבה מוכרת". אבל גם חסמים פסיכו' של הפנמה בדבר אי היכולת לנצח או חוסר היכולת להכיל הצלחה.
2. פחד מכישלון – היותר נפוץ וזה גם הגורם שציינת שגורם ללוחמים שמפסידים להגיב בצורה לא מדתית להפסד. או שגורם להם לחשוש לעלות מראש על המזרון.
לכך אתה צריך להוסיף רכיבים נפשיים אינדיבידואלים של הלוחם, לכל אחד יש את החששות שלו על המזרון ואת התגובות שלו. יש לוחמים אגרסיבים אבל שפועלים אמוצינאלית, יש לוחמים שחושש לקבל להיפגע ופועלים עם טכניקה שקולה, יש לוחמים שמחפשים לפצוע את היריב בכל מחיר מתמקדים רק בזה ומפספסים את הקרב. יש לנו אלמנט נוסף ולא טרוואלי שהוא חווית הכאב של הלוחם – לא כל לוחם מרגיש את אותה עוצמת הכאב.
כמובן, יש לנו את המאמן, שלרוב הוא הדמות הדומיננטית אצל הלוחם, בטח בסביבת הקרב. לדעתי נקודת המפגש בין הלוחם למאמן היא המפתח להצלחה – מצד אחד המאמן הוא הדמות המקצועית ה"אחר המשמעותי", מצד שני התלמיד משקף את המאמן ומפנים התנהגויות ותגובות שלו עד מצב שבוא הוא ממש מסונכרן נפשית עם המאמן. את הדינמיקה הזו צריך לנהל. מהסיפורים שעלו לאחרונה בעיתונות בתחום הג'ודו, ניתן לראות כמה היחסים בין מאמן ולוחם כשהם נבנים מתוך אמוציות הם הרסנית לשני הצדדים. זה גם מה שיוצר המון זוגות של מאמנים ומאומנים ומוביל בהכרח לתוצאות גרועות.
אם היתה מוטלת עלי המשימה להקים קבוצה תחרותית, לדעתי הייתי בוחר בגישה של נטולת אמוציות בתחרות. כלומר, כמאמן אני לא מגיב לחיוב או לשלילה ללוחם בטח לא בשטח התחרות. מעודד אותו כן, מדרבן כן, אבל במוטיבים מקצועיים ולא אמוציונאליים עד כמעט חוסר רגשות כלל. המטרה שלי כמאמן היא לנטרל את הרפלקסיביות של הלוחם ביחס מאמן לוחם, אני רוצה שהוא יפעל בלי כל נקודת יחס לתגובות המאמן.
באופן כללי הייתי מפרק את הקשר בין סיבה לתוצאה בתחרויות ובמקביל מרגיל את הלוחמים לסביבה תחרותי על בסיס קבוע. אני אשווה את זה לסיטואציות קצת יותר אלימות לדוגמא חיילים בפעילות מבצעית נוכל לראות שהוותק המקצועי גורם לחייל להגיב באופן טוב יותר לעומת חיילים ללא ניסיון מבצעי וזאת מבלי קשר לכשירות האישית.
אימון וחיבור קבוע לסיטואציה שוחק את התגובה האמוציונאלית וואת תגובת שחרור האדרנלין שנובעת ממנה. מה שמוביל לפיתוח תגובה אדישה מבחינה רגשית ולכן מאפשר עבודה מקצועית.
במילים ברורות, מפתח סביבה מקצועית שמודדת אך ורק תוצאות של ניצחון הפסד, מנתח את ההפסד או הניצחון, כמאמן לא מגיב בקיצוניות להפסד וכנ"ל לניצחון, ביום אחרי הניצחון/הפסד חוזר לאמן את התלמידים כרגיל ביחס לממצאים של ניתוח הקרב. מתייחס לרכיב הפסיכולוגי הייחודי של כל לוחם במידת האפשר ומייצר כמה שיותר תחרויות על בסיס כמעט קבוע בתוך המועדון ויחד עם מועדונים שכנים. ומתייחס לכל לוחם בצורה אישית לגבי ההתפתחות שלו עצמו – בלי השוואות.