סרטוני מוטיבציה הם דבר אדיר, הם דבר אדיר כי הם ממלאים את מקומם של, "הנפקדים" אלו שלא דוחפים אתכם.
אחת הבעיות שאני נתקל בה עם עסקים שרק קמים, היא חוסר העזרה והתמיכה מהסביבה הקרובה, אבל הבעיה חמורה יותר – היא חוסר האמון שהסביבה מפגינה כלפי כל יוזמה חדשה.
אז נכון ש – 80 אחוז מהעסקים יסגרו בשנה הראשונה, ו – 95 יסגרו עד 5 שנים מיום פתיחתם. אבל יש 5% עסקים שהם כ- 700 עסקים שימשיכו להתקיים שנים רבות. וגם אם הם לא יעשירו את היזמים שלהם הם ייצרו הכנסה ליזם, משפחות ולעובדיו. ומעבר להכנסה הם ייצרו חיים מלאי סיפוק ללא תלות במישהו שיפרנס אותכם. וכמו שכל חייל שרק התגייס גם אתם בוודאי יודעים ש"אין מחיר לחופש".
אז נכון שהולך להיות לכם קשה מאוד בהקמת העסק. ומאוד נכון שלא תקבלו עזרה כמעט מאף אחד ואין כמעט אדם שיאמין בעסק שלכם ובכם. אבל למזלכם יש רק אדם אחד שבו תלויה ההצלחה, האדם הזה הוא אתם.
אז במקום האמא שלכם שממש רוצה שתחזרו לעבוד בעיריה ובמקום האבא שלכם שרוצה שתהיה לכם פנסיה כעובד מדינה ובמקום החברים שלכם שמתים לראות אותם נופלים ולו כדי להגיד – "אמרנו לך".
במקום כל אלו, תיצפו פעם ביום או לפחות בימים קשים בסרטוני מוטיבציה ותזכרו את המשפט של ר. בלבואה: "זה לא משנה כמה חזק אתה מכה אלא כמה מכות חזקות תוכל לחטוף ועדיין להמשיך הלאה". כי אם תבינו שהעולם לא מושלם ויש תקלות כמו הצלחות, אתם תבינו שאין מה להתמקד באותם כישלונות וחייבים להמשיך הלאה ולהאה למטרה. אם זה היה כל כך קל כולם היו מצליחים ובפועל הרוב נמצאים במעמד הביינים.
אז נכבד את כל אלו שלא מאמינים בנו, את התמיכה תקבלו מאחיכם הגדול יו טיוב – עם מאות סרטי מוטיבציה נפלאים שימלאו אתכם מחדש.
ואם עדיין החלטתם להתבכיין, כי המצב שלכם "קשה באופן קיצוני" – מצורף לכם סרטון מוטיבציה עם קצת פרספקטיבה. ניק וויציץ' נולד ללא גפיים והוא מעורר השראה אצל מאזינים רבים מסביב לעולם.
ועוד אחד קטן בעיקר לספורטאים שבכם:
נכון שזה עשה לכם טוב?
מעודד בהחלט. האם יש באמתחתך הסבר פסיכולוגי מעמיק לסיבה בעטיה אנשים רוצים לראות אחרים נופלים? איפשהו בתנ"ך כתוב "שמור אותי מאוהביי, כי משונאיי אשמר בעצמי". נראה כי אלו הקרובים לנו ביותר מוצאים סיפוק חולני בקיצוץ כנפינו, בהרעלתנו ובכישלונותינו. האם הסיבה פשוטה כ-ערך עצמי נמוך המקבל חיזוקים מצמצום האחר? או שיש משהו אחר? האם קינאה, אפילו בפוטנציאל לא ממומש היא העצם בגרון? אם ליבי נמלא שמחת-אמת מהצלחתם של היקרים לי ומרגעי האושר שלהם האם אני מוארת או סתם מטומטמת? מהי הדרך הנכונה להתייחס לסובבינו שהעור שלהם מקבל אור עם כל מחלה כרונית חדשה שהתלבשה עלינו? הריי ניתוק קשר עם שכאלה ישאירנו לבד… ושוב – למה????
הי טליה, מבטיח לחקור ולכתוב על הנושא בצורה עמוקה יותר.
שני הסברים אפשריים הם:
א. דאגה אמיתית – הורים, אחים וחברים ממש טובים שדואגים לעתיד הכלכלי של היזם מנסים למנוע ממנו את הטעות. סטטיסטית להקים עסק פרטי זו טעות, גורלם של רוב העסקים נחרץ מראש וגם מתוך אלו ששורדים אחוז המשגשגים כמעט אפסי.
אנשים נחשפים לסיפורי הזוועה של עסקים שקורסים בעיקר בישראל לא מעוניינים לראות קרובים שלהם יפגעו.
ב. קורטוב של קנאה (כמו שציינת)– המשמעות של עסק משגשג הוא חירות אמיתית. אין לזה שום מקבילה אחרת בעולם. היכולת להרוויח כסף מעסק (לא ממתן שירות כפרילנסר) שמורה למעטים ואלו שזוכים בהצלחה פשוט לוקחים את כל הקופה.
הקרובים שעומדים מהצד חוששים המון פעמים שתיכשל אבל בתוך תוכם ההצלחה שלך, היא ההוכחה שניתן "לעשות את זה" כלומר כן אפשר לערער על המוסכמות ולהצליח. מה שמעמיד את הצופה מהצד בתחושה לא נעימה שחברים שלו משגשגים והוא פאסיבי.
אבל, יזמות היא לא משהו רציונאלי – אי אפשר לעצור יזם בטח לא לקנא בו (בעיני יזמות בישראל היא סוג של מזוכיזם) להפך צריך לעודד את היזם לתת לו את הכלים להצליח. אם הרעיון שלו ממש טיפשי או שהוא לא ביצע מחקר שוק מקיף חשוב לשלוח אותו לעשות "עבודת בית" וללמוד את התחום, אבל לא לפסול לו את הרעיון.
בעבר כשבאו אלי להתייעץ על אפשרויות ההצלחה ולדעתי לעסק לא היה פוטנציאל נהגתי להגיד להגיד ליזם – שחבל על הזמן שלו. במהלך השנים ראיתי, שלמרות שברוב המקרים לעסק אין סיכוי, יש פעמים נדירות שיהיה יזם שיצליח להרים את העסק כנגד כל הסיכויים. מי שנחוש ימצא אפשרויות מימון חדשות, יעשה שינוי יעוד לפרוייקט וימציא את עצמו מחדש. הכל למען ההצלחה.
תודה רן על תשובתך המקיפה. אשמח לרכוש עוד ידע הקשור בחוסר ההגיון שביחסים בין-אישיים ואם תכתוב מאמר שכזה – בהחלט אקרא. אני מזהה את "קיצוץ הכנפיים" עליו דיברתי בעיקר בתחום של עבודה עצמאית או נסיון ליוזמה חדשה. בנוסף, אני מזהה זאת במערכות יחסים בין קרובים גם בתחומים אישיים יותר כגון מציאת זוגיות (תגובה ראשונה של אם לביתה על החבר החדש: "אוי. הוא מכוער. הוא נראה מבוגר" למרות שהבת רווקה בת 45, צולעת והבחור חביב לגמרי ובן-גילה)
יותר מכל, ניכר שהטאקטיקה השכיחה היא בדמות דה-לגיטמציה לרצונותיו, תכניותיו ובעיקר רגשותיו של האחר. במילים אחרות – ביטול האחר.
קראתי את ספריה של ליליאן גלאס בנושא אנשים מרעילים. בשורה התחתונה – היא ממליצה לשמור מרחק משכאלה או לנתק עימם מגע. בעייתי בעיניי עקב ריבוי מסרים מרעילים מאנשים… ניתוקם יצור לבדות (בדידות היא גם כך מנת חלקם של הרוב המוחלט של בני האדם בלי קשר למספר "חבריהם")
מסכימה עימך לגבי המזוכיזם של היזמים בישראל. מכרה העוסקת בייעוץ עיסקי אמרה לי פעם שאחוזי ההצלחה הקטנים של עסקים בישראל – עוד יותר קטנים מהמדווח, וכנראה מדובר בשני אחוזים בלבד המצליחים להשאר עם הראש מעל המים.
גרתי ברחוב מרכזי בתל אביב למשך שנתיים, היה מדהים לראות איך הנוף משתנה כל שלושה-ארבעה חדשים. אנשים נבונים וחדורי מוטיבציה, חלקם מלווים ביועצים מקצועיים, השקיעו כל מרצם וכספם בהגשמת חלומם לעסק עצמאי. חלום שהתנפץ במהרה והותירם מדוכאים ועניים…
פעמים חשבתי להזהיר את החדשים, לספר להם על הסטטיסטיקה ולהמליץ להם שלא להשקיע כל כך הרבה כספים אל מן ההתחלה, אך איש-איש וחלומו ומי אני שאהרוס להם התקווה.
ידוע לך על סטטיסטיקות הנוגעות לעסקים חדשים במדינות אחרות? אירופה? ארה"ב?